<h1>המכתם — ברכות</h1>
<h2>דף קה.</h2>
והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים. יש גאונים שכתבו דמים אחרונים נמי מברך עליהם על רחיצת ידים. והריא"ף ז"ל ושאר גאונים והרמ' ז"ל גם כן כתבו דאין מברכין עליהם. והראב"ד ז"ל הכריע את דבריהם, ואמ' כיון דמים ראשונים ומים אחרונים אחד קרא אסמכינהו, מאי טעמא מברכין על ראשונים ולא על אחרונים, אלא כשאכל תבשיל שידיו מזוהמות בו (ו)מברך על רחיצת ידים, כיון שידים מזוהמות פסולות לברכה, ההיא רחיצה ודאי מצות חכמים וטעונה ברכה, אבל אם אכל פת חריבה או תבשיל שאין ידיו מזוהמות בו כלל, אין טעון רחיצה אלא משום מלח סדומית, ודיו לדחוק אפילו לאחר ברכת המזון, לפיכך אין מברך עליה, שאין זה אלא כמי שמסנן את היין משום גילוי, דאינו עושה אלא לצורך עצמו להנצל מן הסכנה, שאין לו לברך על הסנון. וכן ביאר הרמ' ז"ל. ועוד יש חילוק אחר שרחיצה הנעשית משום ידים מזוהמות אין מעכבת אלא על מברך ברכת המזון מפני הכוס, אבל שהיא משום מלח סדומית היא צריכה לכל האוכלין אחד המברך ואחד האחרים. ורב אחא ז"ל כתב בשאלתות שלו דכל דבר שהיה קרב לגבי המזבח אינו קרוי מזוהם השאר נקרא מזוהם. כתב הריא"ף ז"ל גרסי' בפרק כל הבשר וכו' איכא בינייהו קינסא. פי' עצים, פי' להך לישנא דאמ' אין נטלין אלא בכלי אפילו איכא קנסא נמי לא. להך לישנא (א)לא על גבי קרקע כיון דאיכא קינסא הא לאו (הכי) על גבי קרקע נינהו.
<h2>דף קה:</h2>
לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל. פי' כגון בין דגים ובשר או כגון בין גבינה לדגים. אבל בין תבשיל לגבנה, פי' בין תבשיל של בשר לגבנה שאכל, חובה, דכיון דהקדים לאכול הגבנה מותר לאכול אחריו בשר בנטילת ידים וקינוח הפה, כדאיתא התם בפ' כל הבשר. ויש מפרשים בין תבשיל של בשר ממש, כלומ' שנתבשל בו בשר אך לא אכל הוא מן הבשר כלל, ורוצה לאכול אחריו גבנה, חובה ליטול את ידיו משום שמנינות התבשיל שהוא מן הבשר, אבל אם אכל בשר ורוצה לאכול גבינה אסור אפילו בנטילת ידים לדעת כל הפוסקים.
<h2>דף קו.</h2>
ואי כייל מלחא בעי נטילת ידים. פי', שמדד מלח מלשון וימדו בעומר, דמתרגם וכלו בעומרא, וכתיב וכל בשליש עפר הארץ. למשקל מיניהו במנא כולי עלמא לא פליגי דאסור. פי', דנטילת ידים בכלי בעינן מים יפים וראויין. כי פליגי דפסק מיניהו בבת בירתא. פי' שחפר באר קטן והוא נקרא בת בירתא והמשיך שם ממי טבריא ורחץ ידיו לתוכן.
מכאן סמכו לנטילת ידים מן התורה. פי' דהכי קאמר קרא כל אשר יגע בו הזב או אדם אחר ש(אינו ו)ידיו לא שטף במים טמא, דאי ידיו לא שטף במים קאי אזב, מאי איריא למשטף אפילו שטף נמי. כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. פי', משום דידים שניות הן, וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה. לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות. פי', כשיודע בודאי שצריך לנקות את ידיו, אבל בסתם ידים לא, מה שאין כן בפת, שאפי' סתמן צריך נטילת ידים.
<h2>דף קו:</h2>
קידוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק. פי' בידים עד לפרק שבין היד והזרוע, וברגלים עד הפרק שבין הרגל והשוק. לתרומה עד לפרק. פי', עד הפרק של תחלת האצבעות. לחולין עד הפרק, פי' הפרק של אמצע האצבעות הוא הפרק השני. ואסיקנא עד לפרק של תחלת האצבעות בין לחולין בין לתרומה. כלו', אף (עד) לחולין כמו לתרומה, לפי שפעמים שנוגע התבשיל עד לאותו הפרק השלישי. נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום. כלומר, מתנה בדעתו שתועיל לו אותו הנטילה כל היום כלו, בין לסעודה בין לתפלה. ודוקא כששומר את ידיו כל היום, הוא שיועיל לו התנאי, אבל אם לא שמר את ידיו, ונגע במידי דמיטנף לא מהני תנאי זה כלל. ובלא התנאי נמי אפילו שמר את ידיו כל היום, לא יפטר מנטילת ידים לסעודה. ולפיכך מי שמהלך בדרך ויודע שלא ימצא מים כשיצטרך להם, יטול ידיו בביתו ויתנה עליהם, ולובש בתי ידים שקורין גנטף, ויזהר שלא יחלוץ אותם עד שירצה לאכול (שי)[ולה]תפלל.
<h2>דף קז.</h2>
אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים. פי' אריתא תרגום של יאור, כלומר היאור הקצר שעושין לפני השוקת כגמת, וכשדולה המים מן הבור או מן הנהר שופך הכלי אל השוקת והמים נזחלין והולכין משם לערוגת הירקות, (או) [אין] נוטלין לידים בתוך אותה המזחלה משום דנטילת ידים [צריכים המים] שיבואו מכח אדם, ואותן המים מאיליהן רצין והולכים ולא מכח אדם, משנשפכו לשוקת. ולפיכך אי מקרב לגבי דולא, כלומר שמקרב את ידיו סמוך למקום שם הדלי, נוטלין ממנו לידים, דכח גברא איכא ואתו נמי ממנא, דכלי נמי בעינן. ואי בזיע דולא וכו'. כלו', שנבקע הדלי ונשבר ככונס משקה, אין נוטלין ממנו לידים, דלאו מנא הוא. ולא היא התם דאתי משירי טהרה. פי' ודאי לכתחלה קפדינן אשיעורא דרביעית, אבל כשבא משירי טהרה, כלומר שבתחלה היה שם רביעית ונטל ממנו האחד ונשתייר ממנו לשני כשר, אע"פ שאין שם רביעית. מגופת חבית שנתקנה. כלומר, שהיתה נשברת וקצע שפתותיו עד שתקנו ונראה כלי והכירו ליטול ידים כשר, ואין בו משום שבר כלי. וכן בכפישה של עור שתקנו גם בסביבותיו שלא יראה שבר כלי כשר, כיון שכלים אלו היה תחלתן לתשמיש של משקין.
מהו למיכל במפה. פי', שאם אין לו מים ליטול ידיו מהו שיכרוך ידיו ויאכל. ומסיקנא דמותר. וכן כתב הרמ' ז"ל. והוא הדין למי שהוא אסטניס לאכול בידיו כשיש לו גרב. והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילה לאוכל ולא למאכיל. וכתב הרמ' ז"ל דהוא הדין למי שאוכל במגריפה שצריך. ולא פליגי הא דאיכא אדם חשוב. פי', כי איכא אדם חשוב הוא שאין השמש צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה, שבטוח הוא שיתנו לו מכלן, ועל דעת כן ברך בתחלה.
